האם ויסות כמות הארס בהכשת נחש אפשרית? האם האמרה שנחש צעיר אינו יכול לווסת את כמות הארס שלו נכונה? בפוסט זה נדון בסוגיה וננסה לענות עליה.
האם הארס של נחש צעיר מסוכן יותר משל בוגר?
האם הארס של נחש צעיר מסוכן יותר משל בוגר, וזאת משום שהוא אינו יכול לשלוט או לווסת את כמות הארס ונחש גדול יכול?
לטענה זו אין בסיס מדעי וכן אינה מסתדרת עם האבולוציה של הנחש והמטרה לשמה נוצר הארס. חשוב לציין שבכל הכשה של פרט גדול או קטן הסכנה קיימת באותה מידה ויש לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי לדאוג לשלומו של המוכש. בפוסט זה לא נדון בסוגיית הטיפול וההנחיות למקרה של הכשה. הנחיות למה עושים ומה לא עושים במקרה של הכשה ניתן למצוא בלינק הבא מה עושים במקרה של הכשה?
מטרתו של הארס
ראשית יש לציין שבמרבית הנחשים בעולם, תכליתו העיקרי של הארס אינו להגנה אלא לצייד. ההגנה העיקרית של הנחש היא יכולת המילוט וההסתתרות שלו. במקרים מסוימים בלבד ישתמש הנחש בארס עבור הגנה וכמוצא אחרון. בעיקר אם הוא נלכד או נתפס ע"י האויב שלו. הסיבה לכך היא שהשפעת הארס על המוכש היא איטית. במיוחד בבעלי חיים שגופם גדול הרבה יותר מגודל הטרף של הנחש. ולכן אם בכל מפגש עם אויב "ישאף" הנחש לעימות חזיתי הדבר יכול להוביל להיפגעותו. וגם אם הצליח בסופו של דבר להכיש. כלומר הארס של הנחש לא נועד לפגוע בנו, אלא לצרכי צייד של חיות המשמשות לנחש למזון.
הארס
צריך להבין שהארס הוא חלבון ואנזימים שמייצר הנחש במשך ימים רבים. שימוש בחלבון משאיר את הנחש חשוף ופגיע ללא יכולת לצוד את מזונו. ובכך "גוזל" משאבים מטבולים רבים כדי ליצרו. הארס הוא תרכובת של חלבונים עם יעוד מסוים. ועל כן הם מחולקים להגדרות עיקריות שמצביעות על יעודן. המוטוקסי (Hemotoxic), נוירוטוקסי (neurotoxic), ארס המפרק תאים (cytotoxic ) וכו'. התרכובת/סוגו, ריכוזו, הכמות המוזרקת, מקום ההכשה, ודרך הזרקת הארס הם שקובעים את יעילותו.
ההכשות
לכן במקרים רבים של הכשות אין תסמינים בכלל למרות שניתן לראות בברור חדירות בעור של שיני הארס. להכשות מעין אלו אנו קוראים, הכשות "יבשות", "חצי יבשות" . ישנו אף מצב של מעין "ניגוח" ללא הכשה כלל. השיטה זו של ניגוח מקובלת מאוד על ידי נחש הפתן השחור. כמובן שהכשה חצי יבשה של בוגר מזריקה אותה כמות של ארס כמו של צעיר ואף יותר. אם כל זאת ויסות כמות הארס בהכשה בנחש בוגר ובנחש צעיר היא זהה. רק שבנחש צעיר אין תחושה כזאת היא נמוכה. יותר מכך כיוון שהוא צעיר בלוטות האס שלו קטנות יותר. ומשום כך הוא יכול ליצר כמות נדרשת מהר יותר.
דוגמאות
דוגמה נוספת המסבירה את השונות בהשפעת הארס על חיה המשמשת כמזון ומנגד ההשפעה של הארס על אויב, ניתן למצא בריכוז גבוה של הארס בצפעון שחור. ארס ייחודי המורכב מחלבון סראסופוטוקסין (sarafotoxins) המשפיע על הלב והריאות וגורם למוות בתוך דקות מעטות לטרף כגון עכבר או חולדה, אך בבני אדם האפקט המיידי הוא בצקת, אריתמיה (אי סדירות בקצב הלב) וחוסר תחושה. רק בשלבים מאוחרים יותר, בתופעות קרדיאליות ונשימתיות שיכולות להוביל לסכנת חיים. לכן נחש זה לא ממהר להכיש. לצורך הגנה הוא מתכרבל בצורת פירמידה או סליל, כאשר הראש בתחתית מוגן והזנב כלפי מעלה. כיוון שהוא צד את טרפו בתוך מחילות הארס צריך להיות מהיר ויעיל. אם זאת, כנגד אויבים הוא פחות יעיל, לכן נחש זה, כמו מרבית הנחשים יעדיף להימלט.
אז מדוע מתרחשות הכשות של בני אדם?
אחרי שהבהרנו את הנקודה – מדוע בכל זאת מתרחשות הכשות של בני אדם, כלבים, או חתולים? ולמרות שאלו אינם משמשים כמזון והנחש יעדיף להימנע ממפגש איתם? מבחינה סטטיסטית בישראל מידי שנה מתרחשות כ-300 הכשות של בני אדם. אך פחות מאחוז אחד (1%) מההכשות הן קטלניות, ומהמוכשים מתים מההכשה! כלומר פחות מ-3 אנשים כל שנה! ברור שכל מוות הוא מיותר אך מידי שנה בישראל מתים יותר אנשים מטביעות בים, בריכות, תאונות עבודה, תאונות דרכים, בהשוואה להכשות.
מה היא תרומתו של המוכש?
רוב ההכשות של בני אדם בישראל מתרחשות כאשר לא רואים את הנחש או כשדרכו עליו, או כשהתקרבו אליו יתר על המידה. במקרים אלו לנחש לא הייתה אפשרות להימלט. מקרים נוספים מתרחשים כאשר ניסו "להתעסק/לטפל" בנחש ואז כמוצא אחרון הוא מכיש. לכן תמיד רצוי להשאיר את נושא הלכידה לבעל מקצוע – לוכד נחשים מורשה.
אם חוזרים שוב לשאלה האם הכשה של נחש קטן, למשל צפע צעיר, מסוכנת יותר משל צפע בוגר? זאת בהנחה שהנחש אינו יכול לווסת את כמות הארס בהכשה. התשובה היא: ריכוז הארס בנחש בוגר, ובנחש שרק יצא לאוויר העולם אבקוע או ולד- זהה. מה שמשתנה זה הכמות. כמובן שנחש בוגר הוא בעל בלוטות ארס גדולות יותר, וזאת כדי "להכריע" טרף גדול יותר שהוא צורך כמזונו. לנחש צעיר או קטן יותר מספיק פחות ארס כיוון שהוא צד חיות קטנות יותר שמשמשות כמזונו. ישנם עוד משתנים כגון גודל ואורך שיני הארס, מיקום גאוגרפי, סוג הנחש, זמינות המזון, וכו'. ועם כל זאת לא ידוע כיום על מנגנון ביולוגי או התנהגותי שתומך בטענה זאת. ולכן הטענה שפרט צעיר מסוכן יותר לאדם מפרט צפע בוגר אינה מבוססת.
